הפילוסופיה של הטיפול הרגשי במים

Water therapy - לצלול לרבדיה העמוקים של פילוסופית המים מאת: יערה בויום קפלן

 הטיפול הרגשי במים מציע מרחב ייחודי שבו הגוף והנפש פוגשים זה את זה בסביבה טבעית ומגיבה. מים חמים, עוטפים ונוזליים יוצרים תחושת קלילות, ציפה ועיטוף שמחזירה את האדם למרחב שבו התפתחו מנגנוני הוויסות הראשוניים שלו. לאורך השנים, ההגות של תאלס, קרל יונג, ופרקטיקות קליניות מודרניות מצביעות על כך שהמים אינם רק סביבה פיזית אלא גם מרחב סמלי המאפשר חיבור לעצמי, ויסות רגשי, משחק וגמישות קוגניטיבית. דרך מפגש גופני עם המים, האדם לומד להתרכך, לצוף, ולהתנסות בתנועה ובוויסות מבלי להיאבק. הטיפול במים הוא חוויה שמעודדת חיבור לגוף, לגוף האחר ולנפש, ומאפשר את השחרור של אנרגיות, הרפיה והפנמה של חוויות ראשוניות בצורה מתקנת ומשקמת.

"הכול מים." 

כך טען תאלס, מן הפילוסופים הראשונים של יוון העתיקה. עבורו, המים לא היו רק יסוד פיזיקלי, אלא העיקרון שממנו נובעים החיים, התנועה וההתהוות עצמה.

שנים אחר כך כתב קרל יונג כי המים הם ארכיטיפ של הלא-מודע הקולקטיבי, אותו מרחב קדום שבו מתערבבים זיכרונות, דחפים ופוטנציאלים שטרם קיבלו צורה. המים, כך טען, מייצגים את המקום שקדם לזהות. את השכבה העמוקה ממנה הנפש צומחת.

כשהתחלתי לעסוק בטיפול רגשי במים, לא חשבתי על תאלס ולא על יונג. חשבתי על ויסות, על טראומה, על גוף, ועל החשיבות שיש בטיפול רגשי המשלב גוף ונפש. אבל שוב ושוב מצאתי את עצמי פוגשת אמת פשוטה יותר: אנשים משתנים במים.

מסארו אמוטו בעבודותיו וניסוייו משנת 1999 טען כי מים מושפעים ממילים ומכוונה אנושית. אמוטו צילם מולקולות מים אשר מושפעות מצלילים ומילים המושמעים להם. מחקריו שנויים במחלוקת, אך הרעיון שהמים אינם חומר אדיש אלא מגיבים לסביבתם (אמוטו, 2004) פתח בי שאלה אחרת: אם המים מגיבים, מה קורה כשהאדם שוהה בתוכם? וכיצד זה משפיע לאור העובדה שהוא עצמו עשוי ברובו ממים (70%)?

ההבנה העמוקה לא הגיעה מן ההגות, אלא מן הקליניקה.

באחד הימים הגיע אליי גבר בתחילת שנות ה- 60 לחייו, מנהל בכיר, שנאבק שנים בתחושת דריכות כרונית. הוא תיאר את עצמו כמי ש“תמיד על הקצה”. גופו שידר זאת: לסת נעולה, כתפיים מורמות, נשימה שטוחה.

הטיפול הרגשי במים מתרחש כולו בבריכת מים חמים (34-35 מעלות) והוא בנוי מחלק שיחתי ומחלק של עבודה גופנית, בו המטופל מוצף בידי המטפל. המים מנכיחים את החוויה הגופנית בזכות תכונותיהם הפיזיקליות, בעיקר תחושת הציפה, חמימות המים, תנועתיות וזרימת המים וכן היותם צמיגים ורכים ועוטפים את כל הגוף.

כשעברנו לראשונה לחלק הגופני, הוא ניסה לשלוט גם במים. החזקת גופו היתה נוקשה, טונוס השריר מוחזק, תנועותיו היו חדות, כמעט תוקפניות, כי ידיו ורגליו היו נעולות. הוא הפעיל כוח במקום להקשיב לתנועת המים. המים השיבו לו בהתזה, באי יציבות, בהתנגדות.

רק לאחר כמה דקות, כשהתעייף מהמאבק, קרה דבר קטן: הוא הפסיק להיאבק.

הוא שאף עמוק. המים הרימו אותו.

“אני לא מחזיק את עצמי,” הוא אמר בהפתעה, “הם מחזיקים אותי, אבל זה מבהיל כי מה יקרה אם אתפרץ ולא אשלוט בעצמי?"

באותו רגע חזר אליי תאלס. אולי “הכול מים” איננו רק אמירה קוסמולוגית אלא תזכורת לכך שהנפש עצמה זקוקה למרחב נוזלי, מגיב, שאפשר ללמוד להישען עליו כדי להתרכך.

אולי משום כך, הטיפול במים אינו מתחיל בשיחה, אלא במפגש. לא בין שני אנשים בלבד, אלא בין גוף למרחב. המים אינם “טכניקה”, ואינם רק אמצעי הרפיה. הם סביבה. וכפי שהראו הוגים קליניים רבים לאורך השנים, הסביבה היא שמעצבת את האפשרות לוויסות, לחשיבה, להתפתחות.

הרי הרבה לפני שהאדם למד לדבר, לפני שפיתח קליפת מוח חושבת ומתכננת, חייו החלו בסביבה נוזלית. המוח הרגשי, אותן מערכות עמוקות הקשורות בהישרדות, התקשרות וויסות, התפתח מתוך קצב, מתוך עיטוף, מתוך תנאים סנסוריים יציבים. עוד בשהות העוברית, המערכת הלימבית והגזע המוחי פועלים בתוך מרחב נוזלי עוטף, ריתמי, מווסת.

כשמבוגר נכנס למים חמים, משהו במערכת הקדומה מזהה מוכרות. לא כזיכרון מודע, אלא כהדהוד פיזיולוגי: לחץ הידרוסטטי אחיד, ציפה המפחיתה מאמץ שרירי, תנועתיות מתמדת שמזמינה הסתגלות ולא קיפאון. הגוף מקבל מסר שאינו מילולי: "אפשר להרפות".

כאשר אני מתבוננת במטופלים בוגרים במים, אני רואה לעיתים את המתח בין קליפת המוח המבקשת שליטה, לבין המערכת הרגשית הקדומה שמבקשת החזקה. ביבשה, השליטה לרוב מנצחת. במים, הגוף מזכיר שיש אפשרות אחרת: ויסות דרך עיטוף, שינוי דרך הסתגלות, יציבות דרך תנועה.

אולי משום כך המים אינם רק תפאורה לטיפול אלא מצע. הם משיבים את האדם לסביבה שבה התהוו מנגנוני הוויסות הראשוניים שלו. הם יוצרים תנאים שבהם המוח הרגשי יכול להירגע, ורק אז מתאפשרת תנועה קוגניטיבית עמוקה יותר.

הטיפול במים מתרחש במקום התואם את התנאים שבהם התפתחו מנגנוני הוויסות האנושיים.

מכאן גם מתבהרת עוצמתו: הוויסות אינו נלמד תחילה דרך שפה, אלא דרך עור. דרך קצב. דרך מגע.

דידייה אנזייה תיאר את מושג ה"אני־עור" התפיסה שלפיה חוויית העצמי הראשונית נבנית דרך המעטפת הגופנית. העור אינו רק גבול פיזי; הוא המיכל הראשון של הנפש. כאשר מעטפת זו נפגעת, מתערער גם הוויסות הרגשי.

במים מתרחשת פעולה ייחודית: הלחץ ההידרוסטטי מפעיל עיסוי אחיד על כל שטח הגוף. המים אינם נוגעים בנקודה אחת, אלא הם עוטפים. יש בכך משהו המשחזר חוויה ראשונית של החזקה כוללת, כזו שאינה מפוזרת ואינה פולשנית. הגוף מקבל גבול, אך גבול רך.

וכשגבול רך מתבסס, מתאפשרת תנועה.

זהו הפרדוקס של המים: הם נוזליים, אך דווקא בהם מתבהר הגבול. הם משתנים ללא הרף, אך בתוכם מתאפשרת יציבות חדשה. האדם לומד שאפשר להיות מוחזק מבלי להיות נשלט, לנוע מבלי לאבד שליטה.

הרעיון הזה מהדהד גם את תפיסת ה"מיכל" של וילפרד ביון ואת מושג ה"סביבה הטובה דיה" של דונלד ויניקוט. אך במים, המיכל אינו רק מטפורי, הוא מוחשי. המטפל והמטופל שוהים בתוך אותו חומר חי, מגיב, נע.

על פי ויניקוט (1960) וביון (1967) חשוב לייצר בתהליך הטיפולי סביבה מיטיבה ובטוחה המאפשרת תיקון והתפתחות בריאה. המרחב המימי התרפויטי מייצר סביבה מיטיבה ומכילה, תומכת ואמפטית, המאפשרת שיחזור ותיקון של ה'חוויה החסרה', כפי שהוגדרה על ידי קורץ (ברנע- אסטרוג, 2014) להתפתחות תקינה של מנגנוני הוויסות, הן החושי והן הרגשי.

ליפטון (2017) ביולוג מהמובילים בתחום חקר התאים, רואה קשר בין השפעת הסביבה על תא יחיד (מיקרו) לבין השפעה סביבתית חברתית על האורגניזם השלם (מאקרו). מחקרים בתחום האפיגנטיקה (Epigenetics) מעידים כי תאים בודדים מושפעים מסביבתם ובוחרים תגובה התנהגותית מותאמת על מנת להסתגל ולשרוד. ליפטון רואה חשיבות רבה בסביבה תומכת על מנת לאפשר לאדם, כמו גם לתא בודד, למידת הסתגלות מיטיבה שתשפיע על חוויית הרווחה בחייו. אם כן, כל צורות החיים מביעות דחף המונע מהצורך לשרוד ולהסתגל, וככל שהסביבה בעלת מאפיינים תומכים כך היא יכולה לסייע ללמידת הסתגלות איכותית ומיטבית. המרחב המימי התרפויטי מספק סביבה טיפולית תומכת, מכילה ובטוחה באופן מוחשי, המאפשרת התפתחות ולמידה מיטיבה בשל השפעתם של המים על הרגיעה ותחושת הקלילות של השוהה בהם.

לעיתים אני חווה שהמים עצמם מצטרפים לקשר. כל תנועה של המטופל יוצרת גל. כל שינוי בנשימה משנה את פני השטח. נדמה כי נוצר מרחב שלישי לא רק אני והוא, אלא גם מה שנוצר בינינו. רעיון זה מזכיר את מושג "השלישי האנליטי" של תומס אוגדן, אותה ישות ביניים שנולדת מתוך המפגש הטיפולי. במים, הישות הזו מוחשית, נראית לעין., בתצורת המים

אך אולי החידוש העמוק ביותר הוא המשחק.

על היבשה, מבוגרים מתקשים לשחק. השליטה הקוגניטיבית שומרת על סדר. במים, משהו מתרכך. הגוף נע אחרת, חוקי הכובד משתנים, והאדם מוזמן להתנסות. לא להצליח, אלא לחקור. התנסות זו מפעילה לא רק שרירים, אלא גמישות רגשית וקוגניטיבית. הסתגלות במקום מאבק. זרימה במקום קיפאון.

וכאן חוזרת אמירתו של תאלס באור חדש: “הכול מים”.

אולי אין זו רק אמירה על ראשית החומר, אלא על ראשית הנפש. אולי מה שמרפא במים איננו תכונה מסתורית, אלא התאמה עמוקה לטבע האדם, יצור שנוצר בתוך נוזל, מתפתח מתוך קשר, ומווסת את עצמו דרך מגע וקצב.

המים אינם מחליפים את השיחה. הם מאפשרים אותה. הם אינם מבטלים את החשיבה. הם מרככים אותה. הם אינם מרפאים במקומנו, אלא הם יוצרים תנאים שבהם הריפוי נעשה אפשרי.

ובתוך תנאים אלה, האדם לומד מחדש דבר פשוט ושכוח: לא תמיד צריך להחזיק את עצמו בכוח. לפעמים אפשר להישען.

כמה חודשים לאחר אותו מפגש ראשון, אותו מטופל תיאר שינוי שלא ידע להסביר במילים מקצועיות. “אני עדיין אותו אדם, אבל משהו בי פחות נלחם.”

הוא לא למד טכניקת נשימה חדשה. לא אימץ מנטרות. לא שינה את עולמו החיצוני באופן דרמטי. אבל בתוך המים, שוב ושוב, גופו חווה חוויה אחרת: לא מאבק, אלא החזקה. לא שליטה, אלא הסתגלות. לא דריכות, אלא ציפה.  מתוך קלילות

אולי זהו עומק הפילוסופיה של הטיפול הרגשי במים: לא להוסיף לאדם דבר מה שאינו בו, אלא להשיב אותו לתנאים שבהם נוצרו מנגנוני הוויסות הראשוניים שלו. לאפשר למוח הרגשי להירגע דיו, כדי שקליפת המוח תוכל לחשוב מבלי להילחם.

המים אינם מבטלים את מורכבות החיים. הם אינם מבטיחים שקט תמידי. אך הם מזכירים את האפשרות להיות בתנועה מבלי להיאבק בה, להרגיש מבלי לקרוס, להשתנות מבלי לאבד את עצמך.

וכשאני שבה אל המשפט העתיק של תאלס "הכול מים”, אני שומעת בו כיום משמעות נוספת. לא רק הצהרה על ראשית החומר, אלא על טבע האדם: יצור נוזלי יותר מכפי שהוא מאמין. כזה שיכול להתקשח, אך גם להתרכך. להיאחז ולשקוע, אך גם לצוף.

אולי הטיפול במים אינו אלא תזכורת. תזכורת לכך שמתחת לשכבות השליטה וההרגלים, מתחת לקולות הביקורת והמאבק, קיימת תנועה טבעית יותר.

וכשניתנים לה התנאים היא חוזרת לזרום.