גדלתי בבית חילוני, מרוחקת מטעמי המסורת, לטוב ולרע.
הטבילה היחידה שלי במקווה, ערב כלולתיי, הייתה חוויה מנוכרת, בודדה ומביכה ולא היה בה קצהו של טעם ההתעלות, כפי שמתואר באתר האינטרנט של בית חב"ד: "כל אישה יכולה להתחבר למסורת שנמשכת על פני דורות רבים. דרך המקווה היא מביאה את עצמה לידי מגע מיידי עם מקור החיים, הטוהר והקדושה עם אלוהים הסובב אותה תמיד ואשר נמצא בתוכה תמיד".
בחושיי הזדהיתי תמיד עם התפיסה שמקורות המים הטבעיים בעולם – האוקיינוסים, הנהרות, האגמים – הם מקוואות בצורה הראשונית ביותר ומכילים מים ממקור שמימי אלוהי ולכן גם ניחנים בכוחות טיהור, כיוון שנבראו במהלך הקסום שבו נברא העולם.
כך גם הזדהיתי תמיד עם התפיסה שיש מצבי מפתן בין חול לקודש, בחיינו, והמעבר בין האחד לשני, דרך המפתן, יכול לגרום לשינוי עמוק.
כן, את המים תמיד אהבתי, והקריאה שקראו לי לטבול בהם, בכל מקום, שעה וטמפרטורה הייתה כזו שאי אפשר לסרב לה.
כחלוף הרבה שנים, ברגע שבו הדברים מתחברים ודלתות נפתחות בהתאמה, פגשתי את בריכת המים הטיפולית (קלניקת המים הרגשית במרכז לטיפול רגשי במים),ופסעתי אליה בחרדת קודש.
כאן התחיל להתאפשר החיבור הנפלא בין המים ואיכויותיהם הרבות וביניהן גם היטהרות והתקדשות, לבין תהליך ההתחדשות והצמיחה של הגוף-נפש המעורסלת בזרועותיי ובזרועות המים הטובים.
ד', שותפתי לאחד ממסעות המים, אישה יקרה וחילונית מאוד! עשתה עבורי את החיבור המיוחד הזה שבו התחלתי לכנות את הבריכה הקטנה והטובה "מקווה חילוני".
יום אחד, עת עמדנו לסיים את מפגש שיח המים שלנו, היא עצרה, טבלה שלוש פעמים, באיטיות, את מלוא גופה, עד אחרונת השערות שעל ראשה, וכשעלתה מן המים, נוטפת ופניה מאירות בזוהר של התחדשות נמלטה מפי קריאה: "איזה יופי. זה ממש טבילה במקווה חילוני" ובליבי הוספתי "והתפילות שלנו, כמו כל התפילות האמיתיות שבאות מהלב, נשלחו לעשות את מלאכתן במקום שבו תפילות אמורות לעשות את זה".
חי נפשי הרי אני יודעת מה עמוקה היא התפילה שבתוכי בעת שאני נושאת את שותפי המים שלי בזרועותיי ובזרועות המים.
מאז, בדרך קסם, חווה הבריכה הטובה שלנו טבילות אותנטיות רבות של חברות לדרך המים.
תמיד מקדים אותן רגע של דממה. מתרחש לו מעצמו מאין מעבר.
לעיתים זה מעבר מעולם היבשה ש"בחוץ" אל המיכל החמים הרוגע ואל זמן הקסם שבו. הזמן שבו המים, שותפי לטיפול, נושאים, חובקים, מלטפים, מרככים, מרגיעים, אוהדים, ידידותיים, מכילים, מניעים, מאיטים, נצחיים. מים שכאלה, שאת נכנסת אליהם אחת ויוצאת קצת אחרת.
ולפעמים רגע לפני פרידה – זהו מעבר מעולם המים הרוגע אל העולם ה"יבש" שבחוץ.
אז מופיעה צלילה עמוקה ודמומה, לעיתים ללא תנועה ולעיתים היא גומעת בתנועה ארוכה את המיכל הקטן החמים, כמו אוספת אל הגוף את כל מה שקרה והתאפשר במפגש, נעזרת מבלי דעת בלחץ
המים על הגוף להטמיע פנימה אליו את מה שהתבהר והתנסח, גם בחלקים היודעים וגם בחלקים הנסתרים של הגוף נפש.
בתוך כך משילה ומשאירה במים כל מה שמיותר, שיזרום לו בתנועתם האיטית השלווה, הקבועה ויסתלק דרך פתח הניקוז ,הלאה אל הים הגדול. ושיפסיק להפריע!
ואני
לעיתים מתבוננת בחרדת קודש בטקס הקטן והחרישי הזה ולעיתים מצטרפת לצלילה, עולה מן המים דוממת, ומברכת בליבי את הרוח הגדולה, האלוהית, שנתנה לנו מים ונתנה אותנו בתוכם, לשוב, שוב ושוב, לנקודת ההתחלה, אל אותו הכירבול הראשון המגן והמבטיח .
ונתנה לנו לעלות מתוכו שוב ושוב מטוהרות, שקטות ומלאות בתקווה שנקוותה בנו, עת אנו יוצאות חזרה אל "מלאכת החיים" .
סמדר כץ -רותם היא פסיכותרפיסטית, יועצת חינוכית, מטפלת רגשית במים בשיטת WT
יש דרכים להכשיר את הבריכה שיהיה גם מקווה הלכתי [ על ידי הבאת מים מהטבע גשמים וכדומה וכך זה יהיה באמת מקווה .