אילנית עובדיה: " הייתי בת 36. שבת בבוקר, ואני לא מצליחה לקום מהמיטה. היו לי סחרחורות נוראיות, שכבתי על הגב ופשוט לא יכולתי לזוז. חשבתי שאני עומדת למות".
אמרתי הכל עובד, למה להאט?
אילנית עובדיה, בת 43, מעצבת גרפית, נשואה ואם ל 4 ילדים, מתגוררת בבית שאן.
הייתי וונדר וומן: " אני בת בית שאן. עם נישואיי לפני 22 שנה עברתי להתגורר בישוב חיספין שברמת הגולן. בעלי, גולן היה אז סטודנט, ואני עבדתי במקביל ב 3 עבודות: שלושה ימים בשבוע הייתי מעצבת בעיתון מקומי, אחרי הצהריים עבדתי בבית דפוס, ולצד זה למדתי גרפיקה ואומנות באולפנית בטבריה. פתחתי שם את המגמה לעיצוב והגשתי לבגרות. שנה אחרי כן פתחתי עסק לעיצוב גרפי, ומהר מאוד ידי היו מלאות בעבודה. הייתי הסנונית הראשונה באזור והלך לי. כשהתקשתי להביא ילדים לעולם, עברתי הפריה חוץ גופית. בניסיון השלישי נכנסתי להריון, וילדתי את בתי הבכורה רוניאל (17.5). ארבע שנים אחר כך נולדה לי שלישיה: שתי בנות ובן- אדרת, אמונה ואליה, היום הם בני 13.5. עבדתי אז ימים ולילות ללא הפסקה. העסק היה בצמיחה, ואחרי חודשיים כבר חזרתי לעבוד. בין לבין רצתי הביתה להניק. לא הסכמתי לוותר. שאפתי להיות הכי טובה בכל".
"זה היה מעגל חיים מטורף, היו לי מעט מאוד חופשות, אבל הכל הלך יפה, העסק גדל והלקוחות היו מרוצים. במקביל, ידיי היו בכל – מעורבות קהילתית, חברה בוועדות של בית הספר, עבודה בהתנדבות למפעלים, גיוס תרומות. הסכמתי לעזור ולסייע איפה שנדרש. אני אוהבת מאוד לשיר, אז הקמתי גם ערבי זמר לנשים, ולמרות שהרגשתי שהכוחות שלי אוזלים, לא ויתרתי. אמרתי לעצמי שאם הכל עובד כמו שצריך למה להאט?".
תמרורי אזהרה: "מיגרנות ועיפות, לצד הכחשה מלאה למה שהגוף מאותת. המשכתי לשעוט קדימה. כשהשלישיה הגיעה לגיל שנתיים, עברתי קורס של שנה ב 'שותפות 2000', הוכשרתי להיות מדריכה בהתנדבות בקהילה, ואז נסעתי מטעמם לעשרה ימים בקליבלנד. זו היתה הפעם הראשונה שעזבתי את הילדים, ושם הבנתי לראשונה את גודל המעמסה שיש עלי. ולמרות זאת שבתי לארץ והמשכתי בשגרה. כשמלאו לילדים ארבע, הלכתי ללמוד בקורס שדרים של רדיו 'קול רגע', ובמשך שנה שידרתי שם מדי יום חמישי תוכנית להעצמת נשים".
הקריסה: הייתי בת 36. שבת בבוקר, ואני לא מצליחה לקום מהמיטה. היו לי סחרחורות נוראיות, שכבתי על הגב ופשוט לא יכולתי לזוז. חשבתי שאני עומדת למות. נבהלתי. צעקתי. בערב נסענו לבית החולים. הבדיקות הראו שהכל תקין, קבעו שזה התקף ורטיגו והציעו שאנוח. חזרתי הביתה, נכנסתי למיטה, והבנתי שהגוף משדר לי משהו".
"הימים חלפו והמצב החמיר. לא יכולתי להלביש את הילדים או לתפקד בבית. לא יכולתי לאכול שום דבר, בקושי שתיתי. חלפו עוד שבועיים, וכבר לא יכולתי אפילו לקום וללכת לשירותים. הפכתי לסיעודית. היו לי כאבים עזים ברגליים ובידיים. הרופאה אמרה שזו סוג של חרדה שהשתלטה על הגוף, ונתנה לי כדור הרגעה וכדור שינה".
"בשלב מסוים, כעבור כחודש, חברה טובה שהיא רופאה התקשרה באקראי, וכשבעלי סיפר לה מה קורה, היא מיהרה להגיע אלינו. היא שלחה אותי למיליון בדיקות דם, ובתוך יומיים התברר שיש לי חיידק בקיבה שגרם לירידה חדה בויטמין 12B ובברזל. בדיעבד נזכרתי שבמשך תקופה ארוכה היו לי כאי בטן ובעיקר כאבי ראש נוראיים. לא גילו את הנתונים האלה בבדיקות הדם הקודמות מאחר שההמוגלובין שלי היה בסדר אבל מחסני הברזל היו ריקים ולכן נדרשה בדיקה שונה".
"הייתי מיואשת. לא הבנתי לאן נעלמה אילנית שהכרתי. ולא רק שלא הבנתי, גם לא הפנמתי. בעודי שוכבת במיטה תפרתי לילדים תחפושות לפורים. באחת השיחות שניהלתי עם חברתי הרופאה, היא אמרה שלדעתה אני סובלת מתשישות כרונית שנקראת פיברומיאלגיה ושלחה אותי למומחית למחלות אוטואימוניות. בשיחה איתה שמעתי ממנה שבמשך שנים התשתי את עצמי, לא אכלתי נכון, לא עשיתי ספורט, והגוף התעייף. היא ביקשה שאראה ברכה במה שקרה לי. הי אמרה: 'יש אנשים שלא עוצרים ולא חושבים. עכשיו כשזה קרה, תדאגי לעצמך".
החזרה לחיים: "חברתי הרופאה הציעה שאלך לסחנה כל יום ואשב ליד המים. גם אם לא אשחה, במים יש משהו מרגיע. הי אמרה ' את צריכה להשתיק את כל המערוכת שבוערות בך להיות פרפקציוניסטית ולהצליח בכל'. הייתי בשפל גופני ונפשי איום, וחשבתי שאין לי מה להפסיד. מדי בוקר בעלי היה מכין לי כריך ומסיע אותי לסחנה,, ולאט לאט התחלתי להתחזק. אחרי שמונה חודשים התחלתי גם לשחות".
"שנתיים אחר כך החלטתי ללמוד 'דמיון נובע', שיטת טיפול שעובדת דרך הדמיון. הבנתי שאני הולכת לעבור מסע. יום אחד אחותי סיפרה לי שקראה כתבה על לימודי טיפול רגשי במים. הגעתי למרכז לטיפול רגשי בטבעון של אוסי שטיין, מטפלת במים בכירה שפיתחה את השיטה יחד עם יעל ארנוב. במהלך השנה שלמדתי אצלה עברתי תהליך פנימי סוער. הבנתי שלמים יש כוח גדול להכיל ולהחזיק, שם אנחנו חשים עטופים ממש כמו ברחם. התנועה במים היא שילוב מדויק בין גוף ונפש".
איפה אני היום: "שבע שנים עברו מאז. במשך שנים אחדות פעילותו של העסק שלי הוקפאה, מכרתי את כל המכונות, ואת רוב תיקי הלקוחות העברתי למעצבים אחרים. אחרי שלוש שנים חזרתי לעבוד עם שניים שלושה לקוחות בחודש, ונכון להיום אני עובדת בעיצוב במשרה חלקית מאוד. בעתיד אני מתכוונת לעסוק בטיפול במים, ואני כבר עושה את צעדי הראשונים בתחום".
מה למדתי: "להרפות, להקשיב לעצמי ולדעת לקחת פסק זמן. הגוף והנפש הם אחד. נפילה נמצאת בפתח אצל כולם, אבל אנחנו יכולים למנוע אותה. גילתי שמותר לא להיות וונדר וומן ומותר להיות במקום החלש. ולהפתעתי גיליתי שבעלי, הילדים והאנשים הקרובים אלי מעריכים אותי באותה מידה".